רפואה, פסיכיאטריה, נשים וכישוף
הפתרון הזה, בניגוד לפתרונות הנוספים בסיפור, אינו יוצא מנקודת הנחה שהבעיה היא חברתית,
הילדה לוקחת על עצמה את הערכים החברתיים שמאמנים שבעיות פיזיות ונפשיות יש לפתור בצורה כימית או פיזיולוגית.
הילדה הופכת למדענית, תפקיד ממנו הודרו נשים לאורח ההיסטוריה וגם כיום הן מודרות ממנו באמצעים עקיפים.
לטענתי, זהו פתרון שמועד לכישלון, אך הוא טבעי והכרחי לתהליך מיפוי הפתרונות האפשריים שהילדה מציעה ומיישמת בסיפורה.
חשוב לי לציין, שהילדה אינה פסיכיאטרית ולאורך הספר היא גם לא תהיה פסיכולוגית או דמות טיפולית אחרת שקשורה למערכת הבריאות ולמערכת בריאות הנפש. המערכת הרפואית והמערכת הפסיכיאטרית בפרט, הן ברמה התיאורתית והן ברמה המעשית דיכאה נשים לאורך ההיסטוריה. מערכות אלו פעלו בכדי למשטר ולשלוט בגוף האשה. הן הגדירו טרמינולוגיה ענפה של מושגים, תיאוריות ודרכי טיפול, תוך נטרול כל גורם חברתי, ביקורתי.
מספיק לעיין בכתבים של פרויד ובתיאורו את הנשים שאיתן עבד בכדי לראות את ההתעלמות המוחלטת מהגורם הדכאני החברתי והפגיעות המיניות ("החלום על אירמה" לדוגמה). ההתעלמות מן הגורם החברתי, התרבותי, הדתי והפוליטי מביאות לקריאה חלקית של מצוקות נפשיות והתנהגות "לא נורמלית". קריאה זו משמרת את הדיכוי את הסבל. לכן בין היתר, אני מנסה להתרחק מהמושג "דיכאון" לאורח הספר והכתיבה על התהליך, זאת משום ש"דיכאון" היא קטגוריה רפואית ופתולוגית, בניגוד לעצב לדוגמה. מצד שני, במילה "דיכאון" מתקיימת גם המילה "דיכוי", וזו היא כמובן מהות הספר.
(לקריאה נוספת על מערכות הבריאות, נשים ואמהות - אדריאן ריץ "ילוד אשה")
ואולי בכלל, השיקוי הכימי שרוקחת הילדה המדענית, נועד לשנות את החברה, את הסביבה ולא את ההרכב הכימי וההתנהלות הפיזיולוגית של אמה.
הדימוי הזה הוא אחד הדימויים הראשונים שעלו כאשר חשבתי עם י' על עלילת הספר.
אחרי הכתיבה על הדימוי, אני חושבת שהילדה צריכה להפך למכשפה ולרקוח שיקוי אלטרנטיבי לשיקוי שהיא רוקחת כמדענית.
השאלה עכשיו, האם הדימויים צריכים לבוא זה אחר זה?
* שימו לב, טבלת היסודות מוקרצת לחלוטין. אין זה רדיקלי וחתרני?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה