ספר ילדות - ילדה סופרת (רגע משבר בכתיבה: מחשבות על קול, נרטיב ואלן סיקסו)

" על האשה לכתוב את עצמה: על האשה לכתוב על האשה ולהביא את הנשים אל הכתיבה, שממנה הן הורחקו באלימות כפי שהורחקו מגופן שלהן: מאותן סיבות, תחת אותו החוק למען אותה מטרה ממיתה. על האשה להיכנס לטקסט – כמו גם לעולם, ולהיסטוריה – ביוזמתה הייחודית."                             

(סיקסו, הלן "צחוקה של מדוזה")

בפריים הזה הילדה הופכת את עצמה לסופרת, היא רוצה לכתוב ספרים רבים שיעניינו את אמא שלה, שישמחו אותה. אך למעשה, הפריים הזה הוא פריים ארס פואטי, לאורך כל הסיפור הילדה כותבת לעצמה נרטיבים חלופיים, היא רוצה לשנות את המציאות שלה בעזרת כתיבה מחדש של עצמה. 

בפריים הזה צומחת ההבנה שהתהליך שעוברת הילדה לאורך הספר הוא לא רק תהליך אלטרואיסטי להצלת האם, אלא תהליך העצמה עצמי, תהליך כתיבה מחדש של מציאות מורכבת, תהליך התמודדות. הילדה בוחרת ליצור את הסיפור ולספר אותו בעצמה, היא לוקחת בעלות, מנכסת לעצמה את כוח היצירה.

בעבודה שלי עם ילדות, פעמים רבות שאלתי אותן שאלות, ביקשתי מהן לנסות ולדמיין את עצמן, את התגשמות חלומותיהן, לדמיין את עצמן בעלות כוחות מופלאים. חלק מהילדות הוקסמו מהשאלות ומהתעניינות ונסחפו למערבות של רצונות ודימויים. ילדות אחרות, בעיקר בגילאים מאוחרים ובתחילת ההתבגרות, נאטמו לדמיונותיהן ולרצונותיהן, כאילו נלקחה מהן היכולת לספר את סיפורן ולדמיין מחדש את מציאות חייהן. הקול שלהן נלקח מהן בכל בדרכים רבות על ידי מוסדות שונים בחייהם (קרול גיליגן 1982 בקול שונה. לדוגמא)

נרטיביזציה היא כלי להתמודדות עם חוסר צדק, עם טראומה. החל ממתן עדות בהליך המשפטי ועד ספת הפסיכולוג. טראומה וחוסר צדק נחווים לרוב כאירוע מפורק וכיאוטי, בזמן הפגיעה אף אחת לא יכולה לתת שם לפגיעה, להבין את סיבותיה ואת ההיגיון שבה. כל שניתן לחוש הוא בלבול ואת הדף הפגיעה. הנרטיב מארגן מחדש את המציאות הבלתי מובנת, המציפה והמורכבת. אישה בעלת קול שמספרת את הסיפור של עצמה יוצרת למעשה מציאות חדשה, היא מנכיחה את עצמה, היא מציבה עצמה כגיבורת הסיפור וכגיבורת חייה (גם אם מבחינה "אובייקטיבית" היא שולית למאורע המרכזי).

אם כך, נשאלת השאלה מדוע בספר הילדות שלי, לאם אין קול, רק לילדה? האם אינה מדברת ופניה בקושי נראות. 

אני מתחילה לחשוש שהאם נשארת כלואה בתוך תפקידה האלטרואיסטי, חסר הקול. הילדה יכולה לספר את סיפורה משום שהיא אינה אישה וחוקי החברה חלים עליה באופן חלקי, היא עוד יכולה לחלום ולדמיין, בניגוד לילדות שעומדות בתחילת גיל ההתבגרות.

אני מרגישה מחויבת להחליט בנושא זה

האם לתת קול לאמא? איזה סוג קול לתת לה, קול פרשני מבוגר, קול חולם ומתלהב, קול עייף ומיואש, קול לוחם וכועס?

או שאולי עלי לספר סיפור שלא חורג מגבולות החברה, סיפור שמספר את אותה השפה?

מה אני מפסידה בסיפור רדיקלי, שמעניק לאם קול ושפה שונה, שמאפשר לאם לחרוג מהתפקיד האלטרואיסטי המקובל?

אני מרגישה מעט מבולבלת ומודאגת

אולי אני צריכה בכלל לשנות את כל הסיפור?