‏הצגת רשומות עם תוויות נרטיב. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות נרטיב. הצג את כל הרשומות

11.6.12

לבדה בגינה - מחשבות על תהליך ופרסום הספר

היום בבוקר שלחתי את הספר לבית הדפוס!

בשבועות האחרונים עבדתי במרץ על כתיבת הספר, ציורו ועריכתו.
לצערי לא הצלחתי להתמיד בהצגת תהליך התהוותו של הספר בבלוג ובפייסבוק (ייתכן שעוד אפרסם סוגיות שעלו בעת הכתיבה והציור באופן רטרואקטיבי)
במהלך שבניתי ניסיתי לשבור את הבלעדיות שיש לכותבת על תהליך היווצרותו של ספר, ביקשתי לוותר על פריווילגית ההילה. רציתי ליצור ספר ילדות שלא רק התמה שלו פמיניסטית, אלא גם תהליך היווצרותו.
תהליך שונה שמנסה לשבור נורמת עבודה שלה הורגלנו דורש מאיתנו זמן רב יותר, גמישות ואורך רוח.

לא הצלחתי לעמוד במשימה באופן מוחלט, לבסוף "נשברתי", סגרתי את החלון וסיימתי את תהליך כתיבת הספר לבדי, מתוך רצון לחסוך זמן ולהתייעל.
הגעתי למסקנה אותה ידעתי עוד מקודם- אין בפעילות פמיניסטית יעילות או חיסכון וכנראה שזה גם מה שכל כך נכון בה.

בהמשך לתפיסת עולם זו, אני מצרפת את כל הספר בקבצי תמונה
אתן מוזמנות להשתמש בכל דרך שתראו לנכון, כל עוד היא מכבדת נשים, ילדות, אמהות ורגשות.
וכמובן, שאשמח אם ימשיך להתקיים תהליך של חשיבה, דיון ושינוי.

תודה לכולכן שהייתן פה.


















כריכה אחורית:

15.5.12

ספר ילדות - ילדה מדענית (על רפואה וחלום על כישוף)

רפואה, פסיכיאטריה, נשים וכישוף

הילדה הופכת למדענית שמנסה לרקוח תרופה או שיקוי שיעודדו את אמה.

הפתרון הזה, בניגוד לפתרונות הנוספים בסיפור, אינו יוצא מנקודת הנחה שהבעיה היא חברתית, 
הילדה לוקחת על עצמה את הערכים החברתיים שמאמנים שבעיות פיזיות ונפשיות יש לפתור בצורה כימית או פיזיולוגית.
הילדה הופכת למדענית, תפקיד ממנו הודרו נשים לאורח ההיסטוריה וגם כיום הן מודרות ממנו באמצעים עקיפים.

לטענתי, זהו פתרון שמועד לכישלון, אך הוא טבעי והכרחי לתהליך מיפוי הפתרונות האפשריים שהילדה מציעה ומיישמת בסיפורה.

חשוב לי לציין, שהילדה אינה פסיכיאטרית ולאורך הספר היא גם לא תהיה פסיכולוגית או דמות טיפולית אחרת שקשורה למערכת הבריאות ולמערכת בריאות הנפש. המערכת הרפואית והמערכת הפסיכיאטרית בפרט, הן ברמה התיאורתית והן ברמה המעשית דיכאה נשים לאורך ההיסטוריה. מערכות אלו פעלו בכדי למשטר ולשלוט בגוף האשה. הן הגדירו טרמינולוגיה ענפה של מושגים, תיאוריות ודרכי טיפול, תוך נטרול כל גורם חברתי, ביקורתי.
מספיק לעיין בכתבים של פרויד ובתיאורו את הנשים שאיתן עבד בכדי לראות את ההתעלמות המוחלטת מהגורם הדכאני החברתי והפגיעות המיניות ("החלום על אירמה" לדוגמה). ההתעלמות מן הגורם החברתי, התרבותי, הדתי והפוליטי מביאות לקריאה חלקית של מצוקות נפשיות והתנהגות "לא נורמלית". קריאה זו משמרת את הדיכוי את הסבל. לכן בין היתר, אני מנסה להתרחק מהמושג "דיכאון" לאורח הספר והכתיבה על התהליך, זאת משום ש"דיכאון" היא קטגוריה רפואית ופתולוגית, בניגוד לעצב לדוגמה. מצד שני, במילה "דיכאון" מתקיימת גם המילה "דיכוי", וזו היא כמובן מהות הספר.
(לקריאה נוספת על מערכות הבריאות, נשים ואמהות - אדריאן ריץ "ילוד אשה")

ואולי בכלל, השיקוי הכימי שרוקחת הילדה המדענית, נועד לשנות את החברה, את הסביבה ולא את ההרכב הכימי וההתנהלות הפיזיולוגית של אמה. 

הדימוי הזה הוא אחד הדימויים הראשונים שעלו כאשר חשבתי עם י' על עלילת הספר. 
אחרי הכתיבה על הדימוי, אני חושבת שהילדה צריכה להפך למכשפה ולרקוח שיקוי אלטרנטיבי לשיקוי שהיא רוקחת כמדענית.
השאלה עכשיו, האם הדימויים צריכים לבוא זה אחר זה?

* שימו לב, טבלת היסודות מוקרצת לחלוטין. אין זה רדיקלי וחתרני?




8.5.12

ספר ילדות - ילדה סופרת (רגע משבר בכתיבה: מחשבות על קול, נרטיב ואלן סיקסו)


" על האשה לכתוב את עצמה: על האשה לכתוב על האשה ולהביא את הנשים אל הכתיבה, שממנה הן הורחקו באלימות כפי שהורחקו מגופן שלהן: מאותן סיבות, תחת אותו החוק למען אותה מטרה ממיתה. על האשה להיכנס לטקסט – כמו גם לעולם, ולהיסטוריה – ביוזמתה הייחודית."                             
(סיקסו, הלן "צחוקה של מדוזה")
בפריים הזה הילדה הופכת את עצמה לסופרת, היא רוצה לכתוב ספרים רבים שיעניינו את אמא שלה, שישמחו אותה. אך למעשה, הפריים הזה הוא פריים ארס פואטי, לאורך כל הסיפור הילדה כותבת לעצמה נרטיבים חלופיים, היא רוצה לשנות את המציאות שלה בעזרת כתיבה מחדש של עצמה. 
בפריים הזה צומחת ההבנה שהתהליך שעוברת הילדה לאורך הספר הוא לא רק תהליך אלטרואיסטי להצלת האם, אלא תהליך העצמה עצמי, תהליך כתיבה מחדש של מציאות מורכבת, תהליך התמודדות. הילדה בוחרת ליצור את הסיפור ולספר אותו בעצמה, היא לוקחת בעלות, מנכסת לעצמה את כוח היצירה.
בעבודה שלי עם ילדות, פעמים רבות שאלתי אותן שאלות, ביקשתי מהן לנסות ולדמיין את עצמן, את התגשמות חלומותיהן, לדמיין את עצמן בעלות כוחות מופלאים. חלק מהילדות הוקסמו מהשאלות ומהתעניינות ונסחפו למערבות של רצונות ודימויים. ילדות אחרות, בעיקר בגילאים מאוחרים ובתחילת ההתבגרות, נאטמו לדמיונותיהן ולרצונותיהן, כאילו נלקחה מהן היכולת לספר את סיפורן ולדמיין מחדש את מציאות חייהן. הקול שלהן נלקח מהן בכל בדרכים רבות על ידי מוסדות שונים בחייהם (קרול גיליגן 1982 בקול שונה. לדוגמא)
נרטיביזציה היא כלי להתמודדות עם חוסר צדק, עם טראומה. החל ממתן עדות בהליך המשפטי ועד ספת הפסיכולוג. טראומה וחוסר צדק נחווים לרוב כאירוע מפורק וכיאוטי, בזמן הפגיעה אף אחת לא יכולה לתת שם לפגיעה, להבין את סיבותיה ואת ההיגיון שבה. כל שניתן לחוש הוא בלבול ואת הדף הפגיעה. הנרטיב מארגן מחדש את המציאות הבלתי מובנת, המציפה והמורכבת. אישה בעלת קול שמספרת את הסיפור של עצמה יוצרת למעשה מציאות חדשה, היא מנכיחה את עצמה, היא מציבה עצמה כגיבורת הסיפור וכגיבורת חייה (גם אם מבחינה "אובייקטיבית" היא שולית למאורע המרכזי).
אם כך, נשאלת השאלה מדוע בספר הילדות שלי, לאם אין קול, רק לילדה? האם אינה מדברת ופניה בקושי נראות. 
אני מתחילה לחשוש שהאם נשארת כלואה בתוך תפקידה האלטרואיסטי, חסר הקול. הילדה יכולה לספר את סיפורה משום שהיא אינה אישה וחוקי החברה חלים עליה באופן חלקי, היא עוד יכולה לחלום ולדמיין, בניגוד לילדות שעומדות בתחילת גיל ההתבגרות.
אני מרגישה מחויבת להחליט בנושא זה
האם לתת קול לאמא? איזה סוג קול לתת לה, קול פרשני מבוגר, קול חולם ומתלהב, קול עייף ומיואש, קול לוחם וכועס?
או שאולי עלי לספר סיפור שלא חורג מגבולות החברה, סיפור שמספר את אותה השפה?
מה אני מפסידה בסיפור רדיקלי, שמעניק לאם קול ושפה שונה, שמאפשר לאם לחרוג מהתפקיד האלטרואיסטי המקובל?
אני מרגישה מעט מבולבלת ומודאגת
אולי אני צריכה בכלל לשנות את כל הסיפור?