ספר ילדות - פרויקט בהתהוות

אמהות בנות ודיכאון

ספר ילדות - פרויקט בהתהוות
תרגיל סיום קורס -  "תנועות לשינוי חברתי"

תכנית חינוך לצדק חברתי, סביבתי ושלום. סמינר הקיבוצים.


בלבול, היסטריה, נרטיב שבור, עצב, שתיקה, רגש,

תחושות של התחלה, של תהליך, של התפשטות. 

תהליך הכתיבה לא ברור לי, מעולם לא כתבתי בסדר (המאורגן, החברתי, הנמדד), תמיד הצלחתי לכתוב שירים, קטעים. 

תהליך יצירת ספר ילדות ברור לי עוד פחות,

תהליך כתיבה דיאלוגי, מתוך התכתבות עם נשים אחרות, דעות, כעסים, התרגשויות, 

תהליך שמתקיים מחוץ לעצמו, לא מוכר לי כלל, לא מוכר לזיכרון הקולקטיבי שלי.

אז לפני שאני מתנצלת על כתיבה מסורבלת שרק מנסה,

אני אגייס את הסדר הטבלאי, כדי להסביר בכלל למה אני מתכוונת.

התהליך הוכתב לי מבחוץ - עלי לכתוב ספר ילדים בעקבות מחקר על תנועה לשינוי חברתי.

בחרתי ב"נשים לגופן", בחרתי בשבירת הכתיבה, בחרתי לכתוב את עצמינו (כי כך עלינו לעשות אלן סיקסו), להנכיח את האישי ולצעוק את הפוליטי. רציתי להפיץ את הידע, ללא בעלות.

בחרתי להתמקד, לא ליצור עוד אנציקלופדיה לילדות, עוד ספר מיניות ונשיות, 

בחרתי בדיכאון, או בעצב (כי בכל זאת, הדיכאון הוא לא שלנו, כמו ההיסטריה, גם הוא של הDSM ואין לי צורך לנכס אותו לפמיניזם, הדיכאון תמיד חיצוני בעיניי. העצב לעומתו, גם אם הוא תהומי ובולע, שייך לי יותר)

בחרתי בו כי "מצב הנשים הוא מצב נפשי" (קובץ וורד). 

בהמשך לזאת, בחרתי בנוכחותו של העצב בין אמהות לבנות, בקשר המודר, האסור והמכביד,

קשר שנוא ונכסף.

בחרתי להנכיח את הקשר הזה, גם אם בצורתו הבנאלית, רק כדי להסתכל בו, מונח על נייר, בלי לפחד.

בחרתי בנרטיב הזה, כי הוא העבר שלי והוא בהחלט גם העתיד שלי.

בחרתי לכתוב את הספר לילדות, לפעוטות, כי איתן אף אחת לא מדברת, כי כרגע הן הבת שלי (וגם הבן).

אז חשבתי על עלילה,

וישבתי באלבי,

וכל הפמיניזמים צרחו סביבי 

והיו לי יותר מידי החלטות להחליט.

אז ציירתי - 

ציירתי ילדה מחופשת למדענית, ממציאה שיקוי, שיציל את אמא שלה מהעצב

(זה היה רעיון של י', היא חשבה עליו כשהיא התעוררה בבוקר, לפני הילדים)

אחר כך ציירתי ילדה שהתחפשה לקואלה ולליצנית ולסופרת ול..ול..

אז נהיה סיפור

ילדה קטנה הופכת לכל מיני דימויים שיצילו את אמא שלה

הדימויים עונים על המאפיינים השונים של העצב, הדיכאוני, החברתי, המעמדי של אמא, כל אמא וסתם אמא.

אחרי כמה ימים, התעצב גם סוף,

הילדה גוררת את אמה מחוץ לבית, אל גן השעשועים, שם היא פוגשת עוד אמהות ונוצר מעגל אמהות, של שיתוף, מחאה, העצמה ותודעה.

הילדה נותרת ילדה 

האמא מחייכת,

אין סוף טוב, הכל נגמר ברגע הזה

(אנחנו יודעות את ההמשך, את העצב שלא הולך, את הפטריארכיה שבקושי נסדקת, את הדיכוי)

אבל את אלו, לא צריך לכתוב (אני לא צריכה)

כרגע אני ממשיכה לצייר, לסרוק, לעבד ולתקן.

אני מתכננת להעלות את התמונות המעובדות, את שלבי העיבוד,

את הטקסט והרעיונות,

מקווה לתגובות, לדיאלוג, למחשבה.

התמונות הראשונות שסרקתי הן דווקא התמונות האחרונות שציירתי 

אני אוהבת אותן פחות

אולי כי הן המציאותיות ביותר

מיקומן בספר אינו מדויק, כך גם מיקומן בעלילה. אני חושבת שהן מתרחשות באותו הזמן אבל אני לא בטוחה

בתמונה אחת ילדה לבדה בגינה, אני חושבת שהיא רוצה שאמא שלה תהיה איתה, אני לא יודעת למה היא לבדה שם, אני לא יודעת למה אין שם עוד ילדות וילדים, אני מאמינה שהיא חושבת על אמא שלה ולכן אין שם אף אחת אחרת. אני גם לא יודעת למה היא נשית ולמה היא לובשת את מה שהיא לובשת (הבגדים שלה לא משתנים לאורך כל הספר)

בתמונה השנייה, האמא לבדה בחלון (אולי היא כלואה), הבית שלה (שלהן) הוא בניין (ללא גג רעפים), למרות זאת ברקע יש טבע רב חסר פרטים (זה קצת מוזר). היא לא יוצאת מהבית. אני לא יודעת על מה היא חושבת. אני חוששת לדעת (אולי כי אני לא רוצה לגלות שהיא לא חושבת על הבת שלה שאולי נמצאת ברגע זה לבד בגינה). היא עצובה. היא מסתכלת החוצה כדי שאנחנו (הקוראות והמציירות) נראה אותה, אני לא יודעת אם היא רוצה להיות בחלון, אולי היא הייתה מעדיפה להיות בתוך החדר ושלא נראה אותה, אבל אז הציור לא היה מובן.