לאורך הסיפור, הילדה, ניסתה להיות לא ילדה,
כל הסיפור היא דמיינה סיפור אחר, היא העצימה את עצמה.
בתמונה האחרונה (כרגע) היא חוזרת לאותה הנקודה שבה היא התחילה - הגינה.
היא לא הצילה את אמא שלה, היא לא הצליחה להיות הפתרון, היא לא שינתה את העולם,
אבל בעצם חזרתה לגינה, נוצרה סולידריות, נוצרה תודעה.
העצב (הדיכאון) לא נעלם, אבל נוסף גורם חדש, גורם מיטיב
אני רוצה למקמם את הסוף על הרצף בין העצמה של הילדה ויכולותיה בתוך הקשר ומחוצה לו, אל מול האמירה שאין זו האחריות שלה, היא לא יכולה להציל את אמא שלה. אני לא יכולה להכשיל את הילדה ואני לא יכולה להרשות לה להצליח.
הילדה נותרה לבד (אני לא יודעת למה הילדה תמיד לבד, בכל הציורים, בכל הסיפור. אולי כי להוסיף דמויות זה מסרבל, אולי כי הן מיותרות לעלילה ואולי כי הילדה, כמו האם, גם היא לבד ולכן הסיפור הוא מעגלי)
למרות זאת, היא מחייכת, אני מניחה שהיא מחייכת בגלל שהוסר ממנה עול, היא דואגת פחות.
אולי היא בכל זאת לא לבד, אולי הנשים האלו הן גם הקהילה שלה, הן מהוות גם תמיכה עבורה (יכול להיות שאני צריכה לצייר את הילדה בתוך המעגל ולא מחוצה לו? אולי מעגל הנשים צריך להיות קרוב יותר אליה ואל אזור המשחק?)
כולן מחייכות
האם בסוף הרצוי, כולן צריכות לחייך?
לחייך בסוף של ספר זה פמיניסטי?
:)
ניסיון נוסף - הפעם בלי יותר מידי חיוכים
ובכל זאת, לא הצלחתי לגרום לאמא לא לחייך (זה עצוב לי מידי, אם היא לא תחייך בדף האחרון)
ובכל זאת, לא הצלחתי לגרום לאמא לא לחייך (זה עצוב לי מידי, אם היא לא תחייך בדף האחרון)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה