יומן

יום ראשון 7.8             

אני מנסה להיזכר בשבוע שהיה, אני רוצה לשחזר אותו, לשחזר אותו קלנדרית ולשחזר אותו דיגיטלית. לכתוב את היומן שלא כתבתי. לפי שעות, עגולות וחצויות, לא לפי אירועים. ואם אירוע נחצה, זו בעיה שלו, שיחכה ויעבור לדף הבא. לכתוב יומן רטרואקטיבי זה הרבה יותר חסכוני, זה כמו לשלם להוט הכול בתשלום אחד, בלי התחייבות, זה חתרני, זה מבלבל את המערכת וידי נותרת על העליונה. הם לא יכולים לגבות ממני כנס, על שלא כתבתי ביום שלישי או שבחרתי להתנתק לחודש מהמחברת או מחבילת סרטי אקשן אטרקטיבית בשפה הרוסית שחייב אבל חייב לקחת, כי זה בא עם החבילה ובלי, זה הרבה יותר יקר.

יום ראשון 31.7

עכשיו יום ראשון לפני שבוע, כנראה אני חושבת עכשיו מחשבות לא רלוונטיות של יום ראשון הזה, שעכשיו, למרות שהוא יום ראשון לפני שבוע. האוכל ב"לאב איט" יקר. אני תוהה אם אני משלמת תוספת על הרעש. זה כמו תוספת על המאבטח בירושלים, שזו בעצם תוספת על בעד הכיבוש וניצול העובדים הרוסים, שהיו רוצים לקבל חבילת סרטי אקשן אטרקטיבית ברוסית, אבל להם דווקא זה יוצא יקר יותר, זו תוספת שחייב לשלם. התוספת על המאבטח, היא תוספת שלא חייב לשלם, שרק באינתיפאדה חייב לשלם, אני חושבת שבעופרת יצוקה לא היה חייב. אני תוהה אם בזמן מהפכה חברתית צריך לשלם תוספת מאבטח, או שגם אז, בשם רוח הדמוקרטיה ברחובות, לא צריך. אני עולה במדרגות שעושות רעש של ארעיות וברזלים מצלצלים לסדנה וחושבת על רגליים שבורות. בשנה שעברה שברתי פעמים ונקעתי פעמיים. יום ראשון הבא הוא יום אחרון לסכנת שבירת הרגלים. אני נושמת עמוק ומתמודדת עם כל מדרגה בנפרד, מתוך כבוד, כדי לשמר את הסטאטוס-קוו הקיים. כשאני מקריאה אני כבר לא נושמת, אני לא אוהבת את מה שכתבתי ולכן אני לא נושמת ומקריאה מהר. הכבוד, כבודו במקומו מונח, אבל לטקסט הזה, אין זכות נשימה.

יום שני 1.8

שנתיים לרצח, אבל אני לא חושבת על זה. עכשיו יום שני לפני שבוע. ויש בכך ערטול תחבולה. אני חושבת שזה מצחיק, בשני הזמנים המתקיימים במקביל. יערה מסתגרת בחדר העבודה. יום מחורבן. אני צריכה להיום עם הילדים ולעשות כאילו היא לא בבית. ושוב, להתקיים בשני זמנים מקבילים. זמן של נוכחות וזמן של לבד. היא יוצאת לשירותים ואני מתמלאת זעם ומגישה לילד את הצעצוע בלי להסתכל לאף במקום ליד. הוא מתעטש. זה מבלבל, כל הכאילו הזה. היא סוגרת את הדלת ואני נושמת, מתוך כבוד כמובן, כבוד כעוס.

יום ראשון 7.8

אני בדרך כלל לא אוהבת לשבת על ספסלי עץ בת"א, הם חמים. זה דווקא לא. החלטתי לוותר על חווית "לאב איט" המפוקפקת. אני יושבת מול חנות כלי בית. הרבה יותר טוב. ומוצל. פה הרעש בחינם. והוא הרבה יותר נעים, לא מבלבל. רוח סתוית מעיפה עלי שלכת, אני מרימה גבות לעברה ובחור אתיופי על אופניים שם לב ומאבד לרגע שליטה ונוסע ימינה מידי. הכלב שוב בכאילו, מבלבל. אוגוסט הוא כאילו סתיו, הטקסט הוא כאילו יומן, יערה כאילו בבית והיום הוא כאילו יום ראשון שעבר ואני כאילו כותבת את המשימה שהייתי אמורה לכתוב. כזה כאילו שזה לא יאומן. "אם נמשיך לדבר באותה שפה נייצר את אותה המציאות" איריגראי אמרה. אני חושבת על כל הנערות של שנות האלפיים איך בגלל עייפות השפה, כאילו, ייצרו לי מציאות מדומה. אני שמחה שבחרתי לכתוב על יומן על הכאילו שלי ולא על כאילוים נוסטלגיים על לפני שנולדתי.

יום רביעי, חמישי, שישי שבת 3,4,5,6.8

אנחנו הולכות לטיפת חלב, חיסונים ושקילות. הילדים לא נראים טוב. עולה להם החום. הכול ענייני. הכול מתבטל. הכאילו נדחק לשעות הפנאי. בבוקר 38.4 בערב 39.2. אני לא בטוחה שאני יודעת מה לעשות. אני מודדת מזרקים של טעם תות. עורי עושה את הפרצוף של הכרובית המעוכה. הגבות שלה יוצרות צורות כמו בבדיקת א.ק.ג. בבוקר 38.2 בערב 39.00. האחות במוקד החדיש של הכללית אומרת לי להטביל את הילדים, 20 דקות. אנחנו שמות סטופר של בישול ביצים מעל האמבטיה. קר להם. הלילה לא ישנו, ענו התעורר בצרחות כל שעה. אני שמה אותו לישון בינינו, הוא בועט ליערה בגב.

יום ראשון 7.8

הילדים ישנו בלילה, באמת, ישנו  וקמו לאכול, בשקט. אני מתרגשת משעות השינה הרבות. יערה יוצאת לעבוד במשרד, היא מרגישה אשמה ולוקחת על עצמה את הבקבוקים.  אני משאירה את הדלת של חדר העבודה פתוחה, שיהיה אוויר, כדי שיהיה מה לנשום.