ארוחות שרופות למחצה, לא מוכנות דיין, נעות, חיות, הבשר עוד מתנשם בכבדות בצלחת, ארוחות קנויות, שאינן ארוחות אולי מאכל בודד, לפעמים רק משקה סמיך, או בורקס יחיד, לחלוחי, שהשומשום נשר ממנו בטרם עת, כנראה ישב בפינת מגש המתכת, על נייר אפייה תעשייתי מצהיב ולא זכה לדי ביצה ממרקת. לפעמים פיצות מדוכן פלאפל שביקש למתג עצמו מחדש, כוס ברד פריפריאלי שהכחול בורח לתחתית, משארי קרח לבן, מיותם וגבשושי, פירות שפועלת סופר בחרה עבורי, בלי להתחשב באינטרסים שלי, פירות רקובים בקצוות, מתהדרים בכל צבעי הקשת הבוסרית, הצהובים מידי, הירוקים מידי, צבעים חמוצים, צורמניים, פירות מבריקים, נטולי גבשושיות בשלה, מיציות מתוקה, מתלקקת, מעל הכיור, פירות כאלו שניתן לאכול בישיבה, בסלון, על ספה לבנה, בסמוך לקן נמלים ולא לדאוג לרגע, ולא ליהנות לרגע. לאלו הצטרפו השבוע מחיות מימיות, קישואים מרוסקים, מעוכים, בהירים, מפורקים, שלא ניתן לייצר בכמות הנדרשת, טעימות חוזרות ונשנות לפני הגשה, תוספת תזונתית ל-לא ארוחות שלי, חיפוש גושים סוררים, אימוץ הפה המבוגר, חסר הרגישות, הפה בו העמסתי מאכלים רבים כל כך בדרגות מוצקות שונות, ניסיון לאלף מחדש לרגישות, לתשומת לב, לאיתור הגוש הרך, הבהיר, שנייה לפני שהוא מתפוגג בין נוקשות השיניים, ניסיון למיקוד המחשבה, אז מה עם אין מלח, אין מוסקט ואין פלפל, רק ירוק גולמי, אוורירי, רענן עד חסר טעם, כמו לגימת מים סמיכים, קרירים, קצת מרים, עוד סיבוב בין סכיני הבלנדר, עוד טעימה, שמתנגדת בעיקרון אידיאולוגי מתחצף להתחבר לתפריט היומי, מלא האשמה והפחמימות המטוגנות, שתמיד יהיו מתובלות יתר על המידה. בפה אני עוד מרגישה את הפסים הלבנים, הטרחניים כל כך על קליפת הקישוא. הגושים נמסו בין גלי המחית, מערבולות תת ימיות בתחתית הבלנדר, מים זורמים, הכל חי ובראשיתי על השיש המטונף, נדמה לרגע שהקישוא מצייץ כציפורי גן עדן, ורוחו חגה במעגלים סביב שולי המכשיר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה