שלושה חודשים, מידי יום, בכל שלוש שעות, ינקתי עבורכם מחלבי, כי תנאי המציאות מנוע מכם לינוק.
כל יום בהיתי בשעון, במחוגים הרצים, רבע שעה, חצי שעה, חרחורי שאיבה, החלב זורם, בקצב לא אחיד, בקצב לא מרצה, לא מספיק, יש כל כך הרבה להספיק, שיגמר כבר, הבקבוקים מתמלאים אך בקושי, מילימטר על מילימטר ואתם אוכלים יותר ויותר, רעבים כל הזמן, הזרימה מפסיקה לרגעים, אני ממשיכה על ריק, רק שיהיה לכם מספיק, אם לא היום אז מחר.
בהתחלה שאבתי לבד ואתם רחוקים, מקבלים את החלב דרך האף, בזמן שנת פגים עמוקה, חולמים חלומות זרועי צפצופים. אח"כ שאבתי אתכם, בזרועות אמכם המיואשת, צווחים לסירוגין, מנסים להשתלט על קצב זרימת הבקבוק. תמיד חיכיתי שיגמר, כדי להיות אתכם, כדי להיות בשבילכם. והדמעות ירדו בקצב טיפות החלב, בוכה על ההנקה הבלתי מושגת, על השד שלא יחלץ על כל ספסל מוצל, על שנת הלילה המתוקה, צמודות זה לזו, זו לזו, מזינות ומוזנות, ללא הפרעות חיצוניות, ללא עזרים, יחידה אחת. בוכה על הכאב, על הצרחות, על חוסר השקט, על הייאוש ותחושת הכישלון שאופפים את משפחתי החדשה.מאז שחזרתם הביתה אתם צווחים הרבה, לא רגועים, פולטים ומקיאים, אוכלים כל שעה וחצי, אנחנו לא מבינות, לא יודעות, לא מצליחות, ואתם צווחים. אנחנו מנסות והתסכול העצור מתעורר לרגעים, השבר מתחזק, אנחנו מפחדות מעצמינו ומכם. מה לא בסדר אתכם? אתנו? השאיבות נהיות קשות יותר, אין מספיק חלב, אני שואבת כל שעה וחצי, ואתם צורחים.
פטרייה מרושעת קנתה חזקה על לשונכם ואתם מוצצים במרץ את המשחה, יונקים את פטמת הבקבוק ובוכים, יונקים וצועקים, יונקים וצווחים עד שמתעוות גופכם. הפטרייה עברה ואתם נותרתם לצווח. אני ממשיכה ושואבת, חלב אם הוא התזונה הטובה ביותר לתינוקך, חלב אם מחזק את המערכת החיסונית, החלב שלך מותאם במיוחד לתינוקך. אנחנו לא יוצאות מהבית ליותר משעתיים כדי לא לפגוע בשאיבות, הקירות סוגרים עלינו, השילוב בין השקט של הבית לצווחות האיומות שלכם מוציא אותנו מדעתנו, רק מעטות באות לבקר, אפילו החתול מעדיף לבלות את זמנו בגינה הציבורית.
אנחנו מנסות סימילאק לאורך לילה אחד ואתם נרגעים, ישנים, מתעוררים לארוחות קצרצרות וחוזרים לישון, אנחנו קמות בבוקר ומתחבקות. אני ממשיכה לשאוב, אולי בכל זאת, אולי זה זמני, אני רוצה להעניק לכם את החלב שלא קיבלתם לאחר הלידה, את זמן הרחם שנחסך מכם, את עצמי, את פנטזיית האם הגדול ה והשופעת כל טוב שביקשתי עבורכם. ביום ההוא הקאת בקשת, מעבר לכרית אל קצה המיטה. לאחר כל שלוק אתם צווחים, החלב מכאיב ואתם כל כך רוצים לשתות את הבקבוק עד תומו.
אתמול החלטנו להפסיק להאכיל אתכם בגופי, לאחר שלושה חודשים, אולי אתם רגישים ללקטוז, אולי התבלבל לכם סדר החלב בשד, אני מחליטה לא לפגוע בכם יותר, להציע את גופי ככר שינה, מקור חום, נדנוד וערסול. אני שואבת פחות, מורידה בהדרגה, מקפיאה את החלב בשקיות קטנות, מי יודעת למה, מי יודעת למי? אני מרגישה כאילו אני נפרדת ממערכת זוגית אוהבת ומכבידה, מוותרת על היכולת המופלאה של גופי להזין , מפרקת את המשק האוטרקי שעמלתי כל כך קשה על שגשוגו, נכנעת לכלכלה הליברלית .
אתם עדיין בוכים, אמא שלכם מצטרפת אליכם, אתם בוכים יחד, בוכים לסירוגין, כל הבית בוכה, בוכה וקופץ,
בוכה ומערסל, אמא שלכם מותשת, אני מותשת, אתם מותשים. אמא שלכם נשברת, אני לוקחת את שניכם למיטה, מנענעת ומקפיצה, אמא שלכם בוכה בחדר השני, אני דואגת, אני שוכבת, אתם שוכבים עלי ואני מנענעת אתכם, במהירות, בעדינות, בתסכול ובאהבה. אני לוחשת לאוזנכם, קרוב ככל הניתן קולות מרגיעים. כלום לא עוזר, בין נענוע לנענוע אתם מסרבים לאכול, נרגעים וחוזרים לצרוח. החלב מתחיל לזרום משדי התפוחים, אני פה אתכם, לא שואבת, לא רצה אחרי החלב, אני מנענעת, מנענעת ונוזלת. החלב נוזל על צדי גופי, זולג בתוך סימני המתיחה שנותרו כאילו היו תעלות מים מלאכותיות, המיטה מתמלאת חלב ואני מנענעת. הצווחות שלכם מגבירות את הזרימה ואני מנענעת ולוחשת, מחזיקה את שניכם בשתי ידי, ילדה וילד כואבים. החלב ממשיך לזרום משדי על המצעים ונדמה לי שעוד שניה יציף את כל החדר ויפרוץ כנהר גואש אל החדר השני בו בוכה אמכם ונשחה כולנו בתוך החלב חסר השימוש, החלב המיותר, המכאיב וגופי הרפסודי יאחז בכם בתי ובני וכך ננצל.
אתמול החלטנו להפסיק ולהזין אתכם בגופי והיום, לראשונה הייתי לכם לאם, אם נוכחת, אם מרגיעה, אם אוהבת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה