25.5.12

ספר ילדות - ילדה שפית (מיתוס היופי, רעב ודיכוי)



השליטה על האוכל והשליטה על הגוף הן מהכלים היעילים ביותר של התרבות המערבית והפטריארכלית לדכא את אוכלוסיית הנשים, להחליש אותה, להוריד בתפקוד היומיומי של נשים וביכולת לחיות חיים מלאים ובריאים. בעזרת סנקציות חברתיות, אשמה, אלימות ודחייה, שיווק ופרסום, יחד עם פיקוח הדוק של תעשיית הבריאות, נשלטת כמות האוכל וסוגו שנכנסים לגוף הנשים.

נשים רעבות, תמיד, הן רעבות לאוכל שיזין אותן, הן רעבות לחופש ולנוחות, הן רעבות למנוחה.

נשים ממונות על האוכל, הן מאכילות את העולם, הן מבשלות, הן קוצצות, הן עומדות בתורים ונדחפות, הן מוכרות בסופרים, שעות על גבי שעות בעמידה, הן קושרות סינרים, הן מזמינות סושי, הן מניקות, הן שואבות, הן מבשלות לנשים אחרות, עשירות יותר, הן מאכילות מחיות בכפית, הן חותכות קוביות קטנות, הן מקפיאות אלפי קופסאות טאפוור באלפי מקפיאים, בכל העולם.
אך אל להן להיות מוזנות מכל האוכל הזה שאינו שייך להן, אלא לילדיהן, לבעליהן, לאחיהן ולנשים אחרות.


"ההרזיה היא כדור ההרגעה הפוליטי היעיל ביותר בהיסטוריה של נשים. שהרי אין אוכלוסייה יותר צייתנית מאוכלוסייה שהולכת ומאבדת את שפיותה" ("מיתוס היופי" נעמי וולף ע' 172. הקיבוץ המאוחד)


כל אוכל הוא פיתוי עבור האשה, כל ביס שתקח יגרום לדחייתה מן הסדר החברתי, יגרום לה להתחזק ובכך יגרום לצורך החברתי לדכאה.

התיאבון הוא קול, הוא צעקה, האכילה היא ביטוי עצמי, היא מרד.

"בזירה הציבורית אוכל הוא קודם כל ביטוי למעמד חברתי ולכבוד[...] האוכל שמוקצה לנו לא רק מעיד על נחיתותנו החברתית, אלא גם מחזק אותה[...] ברגע שכמות  האוכל נעשתה מוגבלת, נשים קיבלו פחות, או שלא קיבלו בכלל." (שם ע' 174)

ומה לגבי הילדה, גיבורת הסיפור?
היא רוצה להאכיל את אמה, שתתחזק, שתתפוס יותר מקום.
אולי אמא שלה איבדה תאבון בתוך הדיכאון והעצב, אך אולי לא הייתה לה הפריבילגיה לתאבון מלכתחילה.
הרעב והרזון מאפשרים לה להרוויח כסף (כי איך תתקבל לעבודה בלעדיהם?) ולגדל את ביתה,
איך היא יכולה להפסיק להיות עצובה ללא אוכל?

והילדה?
גופה משתנה לאורך הסיפור ובכל ציור, היא גבהה ומנמיכה, היא מרזה ומשמינה.
ייתכן שזה מעיד עלי ועל חוסר מקצועיות באיור, אבל אולי זה מעיד על תאבונה של הילדה, על יכולתה לתפוס את כל הדף...

דיסקליימר לסיום -
1. בתנור אין עוף - זו היא רפרפת טופו שעוצבה לכדי צורה מתעתעת של עוף (ואולי בכלל זהו קולוראבי)






16.5.12

הפוגה בכתיבה - שירת חלזונות


***

גִדלתי חלזונות בבית-בובות מפלסטיק
ירדתי לחצר על צלע הר-בניין
קטפתי עשרה,
בשיא העונה.

הייתי להם לאם
ושכחתי מהם.

שבילים התקלפו על נייר
מודבק, מדמה חיים –
נברשת,
מיטה,
שולחן ורוּדים.

עשרה הם היו
והנייר התקלף על רצפת חדרי,
על האחד דרכתי בשנתי
והייתי להם לאם
והם היו לי.

הייתי מסתכלת
הם לא אכלו,
הם היו
והם חלזונות

ואני אם.

15.5.12

ספר ילדות - ילדה מדענית (על רפואה וחלום על כישוף)

רפואה, פסיכיאטריה, נשים וכישוף

הילדה הופכת למדענית שמנסה לרקוח תרופה או שיקוי שיעודדו את אמה.

הפתרון הזה, בניגוד לפתרונות הנוספים בסיפור, אינו יוצא מנקודת הנחה שהבעיה היא חברתית, 
הילדה לוקחת על עצמה את הערכים החברתיים שמאמנים שבעיות פיזיות ונפשיות יש לפתור בצורה כימית או פיזיולוגית.
הילדה הופכת למדענית, תפקיד ממנו הודרו נשים לאורח ההיסטוריה וגם כיום הן מודרות ממנו באמצעים עקיפים.

לטענתי, זהו פתרון שמועד לכישלון, אך הוא טבעי והכרחי לתהליך מיפוי הפתרונות האפשריים שהילדה מציעה ומיישמת בסיפורה.

חשוב לי לציין, שהילדה אינה פסיכיאטרית ולאורך הספר היא גם לא תהיה פסיכולוגית או דמות טיפולית אחרת שקשורה למערכת הבריאות ולמערכת בריאות הנפש. המערכת הרפואית והמערכת הפסיכיאטרית בפרט, הן ברמה התיאורתית והן ברמה המעשית דיכאה נשים לאורך ההיסטוריה. מערכות אלו פעלו בכדי למשטר ולשלוט בגוף האשה. הן הגדירו טרמינולוגיה ענפה של מושגים, תיאוריות ודרכי טיפול, תוך נטרול כל גורם חברתי, ביקורתי.
מספיק לעיין בכתבים של פרויד ובתיאורו את הנשים שאיתן עבד בכדי לראות את ההתעלמות המוחלטת מהגורם הדכאני החברתי והפגיעות המיניות ("החלום על אירמה" לדוגמה). ההתעלמות מן הגורם החברתי, התרבותי, הדתי והפוליטי מביאות לקריאה חלקית של מצוקות נפשיות והתנהגות "לא נורמלית". קריאה זו משמרת את הדיכוי את הסבל. לכן בין היתר, אני מנסה להתרחק מהמושג "דיכאון" לאורח הספר והכתיבה על התהליך, זאת משום ש"דיכאון" היא קטגוריה רפואית ופתולוגית, בניגוד לעצב לדוגמה. מצד שני, במילה "דיכאון" מתקיימת גם המילה "דיכוי", וזו היא כמובן מהות הספר.
(לקריאה נוספת על מערכות הבריאות, נשים ואמהות - אדריאן ריץ "ילוד אשה")

ואולי בכלל, השיקוי הכימי שרוקחת הילדה המדענית, נועד לשנות את החברה, את הסביבה ולא את ההרכב הכימי וההתנהלות הפיזיולוגית של אמה. 

הדימוי הזה הוא אחד הדימויים הראשונים שעלו כאשר חשבתי עם י' על עלילת הספר. 
אחרי הכתיבה על הדימוי, אני חושבת שהילדה צריכה להפך למכשפה ולרקוח שיקוי אלטרנטיבי לשיקוי שהיא רוקחת כמדענית.
השאלה עכשיו, האם הדימויים צריכים לבוא זה אחר זה?

* שימו לב, טבלת היסודות מוקרצת לחלוטין. אין זה רדיקלי וחתרני?




10.5.12

ספר ילדות - ילדה רובוטית

הילדה מפנימה את תפקידה החברתי 

בתמונה זו, הילדה ממשיכה והופכת את עצמה לרובוטית כל יכולה שעושה את כל תפקידיה החברתיים של האם.
הילדה לוקחת על עצמה את התפקיד החברתי של האם, היא מסמנת את התפקיד החברתי כגורם לעצב של האם, אבל היא אינה מתנגדת לו אלה מבקשת להשתתף עם האם בנטל.
בלי לדעת, הילדה משכפלת את התפקיד האמהי. זהו תהליך מעגלי שבסופו הילדה תהיה אם עצובה ומדוכאת.
הספר אינו מסתיים בכך, הספר מציב את הפתרון של שיתוף בדיכוי וחלוקת הנטל כפתרון שולי, אחד מבין פתרונות רבים, יפים אך לא יעילים. 

הייתי רוצה להציב את ההתנגדות כפתרון נוסף,
האם תמונות בהן הילדה מארגנת הפגנות, או נחה יחד עם האם לא הולכות רחוק מידי? האם תמונות כאלו צריכות להיות מיוצגות ברצף הפתרונות המדומיינים של הילדה או ב"פתרון הנרטיבי של הספר, הבוגר והחיצוני, ה"פתרון" שאני ממציאה לילדה, ולא שהיא כביכול ממציאה לעצמה?



8.5.12

ספר ילדות - ילדה סופרת (רגע משבר בכתיבה: מחשבות על קול, נרטיב ואלן סיקסו)


" על האשה לכתוב את עצמה: על האשה לכתוב על האשה ולהביא את הנשים אל הכתיבה, שממנה הן הורחקו באלימות כפי שהורחקו מגופן שלהן: מאותן סיבות, תחת אותו החוק למען אותה מטרה ממיתה. על האשה להיכנס לטקסט – כמו גם לעולם, ולהיסטוריה – ביוזמתה הייחודית."                             
(סיקסו, הלן "צחוקה של מדוזה")
בפריים הזה הילדה הופכת את עצמה לסופרת, היא רוצה לכתוב ספרים רבים שיעניינו את אמא שלה, שישמחו אותה. אך למעשה, הפריים הזה הוא פריים ארס פואטי, לאורך כל הסיפור הילדה כותבת לעצמה נרטיבים חלופיים, היא רוצה לשנות את המציאות שלה בעזרת כתיבה מחדש של עצמה. 
בפריים הזה צומחת ההבנה שהתהליך שעוברת הילדה לאורך הספר הוא לא רק תהליך אלטרואיסטי להצלת האם, אלא תהליך העצמה עצמי, תהליך כתיבה מחדש של מציאות מורכבת, תהליך התמודדות. הילדה בוחרת ליצור את הסיפור ולספר אותו בעצמה, היא לוקחת בעלות, מנכסת לעצמה את כוח היצירה.
בעבודה שלי עם ילדות, פעמים רבות שאלתי אותן שאלות, ביקשתי מהן לנסות ולדמיין את עצמן, את התגשמות חלומותיהן, לדמיין את עצמן בעלות כוחות מופלאים. חלק מהילדות הוקסמו מהשאלות ומהתעניינות ונסחפו למערבות של רצונות ודימויים. ילדות אחרות, בעיקר בגילאים מאוחרים ובתחילת ההתבגרות, נאטמו לדמיונותיהן ולרצונותיהן, כאילו נלקחה מהן היכולת לספר את סיפורן ולדמיין מחדש את מציאות חייהן. הקול שלהן נלקח מהן בכל בדרכים רבות על ידי מוסדות שונים בחייהם (קרול גיליגן 1982 בקול שונה. לדוגמא)
נרטיביזציה היא כלי להתמודדות עם חוסר צדק, עם טראומה. החל ממתן עדות בהליך המשפטי ועד ספת הפסיכולוג. טראומה וחוסר צדק נחווים לרוב כאירוע מפורק וכיאוטי, בזמן הפגיעה אף אחת לא יכולה לתת שם לפגיעה, להבין את סיבותיה ואת ההיגיון שבה. כל שניתן לחוש הוא בלבול ואת הדף הפגיעה. הנרטיב מארגן מחדש את המציאות הבלתי מובנת, המציפה והמורכבת. אישה בעלת קול שמספרת את הסיפור של עצמה יוצרת למעשה מציאות חדשה, היא מנכיחה את עצמה, היא מציבה עצמה כגיבורת הסיפור וכגיבורת חייה (גם אם מבחינה "אובייקטיבית" היא שולית למאורע המרכזי).
אם כך, נשאלת השאלה מדוע בספר הילדות שלי, לאם אין קול, רק לילדה? האם אינה מדברת ופניה בקושי נראות. 
אני מתחילה לחשוש שהאם נשארת כלואה בתוך תפקידה האלטרואיסטי, חסר הקול. הילדה יכולה לספר את סיפורה משום שהיא אינה אישה וחוקי החברה חלים עליה באופן חלקי, היא עוד יכולה לחלום ולדמיין, בניגוד לילדות שעומדות בתחילת גיל ההתבגרות.
אני מרגישה מחויבת להחליט בנושא זה
האם לתת קול לאמא? איזה סוג קול לתת לה, קול פרשני מבוגר, קול חולם ומתלהב, קול עייף ומיואש, קול לוחם וכועס?
או שאולי עלי לספר סיפור שלא חורג מגבולות החברה, סיפור שמספר את אותה השפה?
מה אני מפסידה בסיפור רדיקלי, שמעניק לאם קול ושפה שונה, שמאפשר לאם לחרוג מהתפקיד האלטרואיסטי המקובל?
אני מרגישה מעט מבולבלת ומודאגת
אולי אני צריכה בכלל לשנות את כל הסיפור?




5.5.12

ספר ילדות - ילדה ליצנית


הילדה הופכת את עצמה לליצנית
אני חושבת שליצנית, מעבר לתפקיד הליצן בעולמם של הילדים, הליצן ובעיקר הליצנית הם שבירה של מוסכמות חברתיות, מגדריות ותרבותיות. 
הכמיהה להיות ליצנית נובעת מתוך הדיכוטומיה: עצב - שמחה. אבל לדעתי, בתוך שלל ההידמויות של הילדה, נוצרת תמונה מורכבת ביותר של הבנת הדיכאון ומרכיביו, תוך קריאה פמיניסטית חברתית ולא פתולוגית פסיכולוגית. 
אני מרגישה מהתגובות שעלו בעקבות פרסום התהליך של כתיבת הספר התנגדות והסתייגות מהילדה שבחרתי לכתוב ומהתפיסה שלה.
אני חושבת שהתנגדות זו מתיישבת בין היתר על התפיסה של דיכאון כמחלה, פתולוגית, איומה ונוראית,
ולא תגובה לדיכוי חברתי, מגדרי, משפחתי ומעמדי. 
אני חושבת שהילדה ניצבת אל מול בעיה חברתית ולא מחלה שתקפה את אמא שלה, אני חושבת שהיא עתידה להיות אותה אמא, זהו מעגל של דיכוי, השתקה, של הפרדה בין ילדות לאמהות, בין ילדות לעולם, של צמר גפן ויקטוריאני, של ילדות חרסינה סמוקות לחיים. אני לא רוצה להכניס את הדיכאון תחת קטגוריה רפואית, אני לא רוצה לכלוא את כל הנשים בDSM לנצח.
ולכן, אני מסכימה לילדה שיצרתי, "לטפל" בדיכאון (בכוונה לא בחרתי במילה "להלחם" למרות שהיא מתאימה יותר), כאילו היה זה מאבק חברתי. 
בספרים רבים בעיקר ילדים וגם ילדות נאבקות ומשנות מציאות חברתית, משנות את פני השכונה, עוזרות לאנשים בצרה, מטפלות בחיות וכן הלאה. הילדה בספר הזה, יוצאת גם היא מן המסגרת, הופכת להיות כל מה שהחברה תמנע ממנה באופן אקטיבי להיות בבגרותה, היא כותבת את הסיפור שלה ושל אמא שלה, היא כותבת את עצמה כל פעם מחדש, היא הילדה הכי רדיקלית שיכלתי להמציא (אולי הגזמתי), למרות השער המסודר והשמלה הירוקה והלא אפנתית. לא צריך להיות בילבי בת גרב מדליקה או טומבוי בועטת כדי להיות ילדה פמיניסטית לתפארת!


ואולי כאן אני סותמת את הגולל על הפצת הספר לאגודת המתמודדים עם הפרעות נפשיות או אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות... 


ספר ילדות - ילדת קואלה

הילדה הופכת לקואלה, 
כדי לחמם ולחבק את אמה.