השליטה על האוכל והשליטה על הגוף הן מהכלים היעילים ביותר של התרבות המערבית והפטריארכלית לדכא את אוכלוסיית הנשים, להחליש אותה, להוריד בתפקוד היומיומי של נשים וביכולת לחיות חיים מלאים ובריאים. בעזרת סנקציות חברתיות, אשמה, אלימות ודחייה, שיווק ופרסום, יחד עם פיקוח הדוק של תעשיית הבריאות, נשלטת כמות האוכל וסוגו שנכנסים לגוף הנשים.
נשים רעבות, תמיד, הן רעבות לאוכל שיזין אותן, הן רעבות לחופש ולנוחות, הן רעבות למנוחה.
נשים ממונות על האוכל, הן מאכילות את העולם, הן מבשלות, הן קוצצות, הן עומדות בתורים ונדחפות, הן מוכרות בסופרים, שעות על גבי שעות בעמידה, הן קושרות סינרים, הן מזמינות סושי, הן מניקות, הן שואבות, הן מבשלות לנשים אחרות, עשירות יותר, הן מאכילות מחיות בכפית, הן חותכות קוביות קטנות, הן מקפיאות אלפי קופסאות טאפוור באלפי מקפיאים, בכל העולם.
אך אל להן להיות מוזנות מכל האוכל הזה שאינו שייך להן, אלא לילדיהן, לבעליהן, לאחיהן ולנשים אחרות.
"ההרזיה היא כדור ההרגעה הפוליטי היעיל ביותר בהיסטוריה של נשים. שהרי אין אוכלוסייה יותר צייתנית מאוכלוסייה שהולכת ומאבדת את שפיותה" ("מיתוס היופי" נעמי וולף ע' 172. הקיבוץ המאוחד)
כל אוכל הוא פיתוי עבור האשה, כל ביס שתקח יגרום לדחייתה מן הסדר החברתי, יגרום לה להתחזק ובכך יגרום לצורך החברתי לדכאה.
התיאבון הוא קול, הוא צעקה, האכילה היא ביטוי עצמי, היא מרד.
"בזירה הציבורית אוכל הוא קודם כל ביטוי למעמד חברתי ולכבוד[...] האוכל שמוקצה לנו לא רק מעיד על נחיתותנו החברתית, אלא גם מחזק אותה[...] ברגע שכמות האוכל נעשתה מוגבלת, נשים קיבלו פחות, או שלא קיבלו בכלל." (שם ע' 174)
היא רוצה להאכיל את אמה, שתתחזק, שתתפוס יותר מקום.
אולי אמא שלה איבדה תאבון בתוך הדיכאון והעצב, אך אולי לא הייתה לה הפריבילגיה לתאבון מלכתחילה.
הרעב והרזון מאפשרים לה להרוויח כסף (כי איך תתקבל לעבודה בלעדיהם?) ולגדל את ביתה,
איך היא יכולה להפסיק להיות עצובה ללא אוכל?
והילדה?
גופה משתנה לאורך הסיפור ובכל ציור, היא גבהה ומנמיכה, היא מרזה ומשמינה.
ייתכן שזה מעיד עלי ועל חוסר מקצועיות באיור, אבל אולי זה מעיד על תאבונה של הילדה, על יכולתה לתפוס את כל הדף...
דיסקליימר לסיום -
1. בתנור אין עוף - זו היא רפרפת טופו שעוצבה לכדי צורה מתעתעת של עוף (ואולי בכלל זהו קולוראבי)
