יומן

יום ראשון 7.8             

אני מנסה להיזכר בשבוע שהיה, אני רוצה לשחזר אותו, לשחזר אותו קלנדרית ולשחזר אותו דיגיטלית. לכתוב את היומן שלא כתבתי. לפי שעות, עגולות וחצויות, לא לפי אירועים. ואם אירוע נחצה, זו בעיה שלו, שיחכה ויעבור לדף הבא. לכתוב יומן רטרואקטיבי זה הרבה יותר חסכוני, זה כמו לשלם להוט הכול בתשלום אחד, בלי התחייבות, זה חתרני, זה מבלבל את המערכת וידי נותרת על העליונה. הם לא יכולים לגבות ממני כנס, על שלא כתבתי ביום שלישי או שבחרתי להתנתק לחודש מהמחברת או מחבילת סרטי אקשן אטרקטיבית בשפה הרוסית שחייב אבל חייב לקחת, כי זה בא עם החבילה ובלי, זה הרבה יותר יקר.

יום ראשון 31.7

עכשיו יום ראשון לפני שבוע, כנראה אני חושבת עכשיו מחשבות לא רלוונטיות של יום ראשון הזה, שעכשיו, למרות שהוא יום ראשון לפני שבוע. האוכל ב"לאב איט" יקר. אני תוהה אם אני משלמת תוספת על הרעש. זה כמו תוספת על המאבטח בירושלים, שזו בעצם תוספת על בעד הכיבוש וניצול העובדים הרוסים, שהיו רוצים לקבל חבילת סרטי אקשן אטרקטיבית ברוסית, אבל להם דווקא זה יוצא יקר יותר, זו תוספת שחייב לשלם. התוספת על המאבטח, היא תוספת שלא חייב לשלם, שרק באינתיפאדה חייב לשלם, אני חושבת שבעופרת יצוקה לא היה חייב. אני תוהה אם בזמן מהפכה חברתית צריך לשלם תוספת מאבטח, או שגם אז, בשם רוח הדמוקרטיה ברחובות, לא צריך. אני עולה במדרגות שעושות רעש של ארעיות וברזלים מצלצלים לסדנה וחושבת על רגליים שבורות. בשנה שעברה שברתי פעמים ונקעתי פעמיים. יום ראשון הבא הוא יום אחרון לסכנת שבירת הרגלים. אני נושמת עמוק ומתמודדת עם כל מדרגה בנפרד, מתוך כבוד, כדי לשמר את הסטאטוס-קוו הקיים. כשאני מקריאה אני כבר לא נושמת, אני לא אוהבת את מה שכתבתי ולכן אני לא נושמת ומקריאה מהר. הכבוד, כבודו במקומו מונח, אבל לטקסט הזה, אין זכות נשימה.

יום שני 1.8

שנתיים לרצח, אבל אני לא חושבת על זה. עכשיו יום שני לפני שבוע. ויש בכך ערטול תחבולה. אני חושבת שזה מצחיק, בשני הזמנים המתקיימים במקביל. יערה מסתגרת בחדר העבודה. יום מחורבן. אני צריכה להיום עם הילדים ולעשות כאילו היא לא בבית. ושוב, להתקיים בשני זמנים מקבילים. זמן של נוכחות וזמן של לבד. היא יוצאת לשירותים ואני מתמלאת זעם ומגישה לילד את הצעצוע בלי להסתכל לאף במקום ליד. הוא מתעטש. זה מבלבל, כל הכאילו הזה. היא סוגרת את הדלת ואני נושמת, מתוך כבוד כמובן, כבוד כעוס.

יום ראשון 7.8

אני בדרך כלל לא אוהבת לשבת על ספסלי עץ בת"א, הם חמים. זה דווקא לא. החלטתי לוותר על חווית "לאב איט" המפוקפקת. אני יושבת מול חנות כלי בית. הרבה יותר טוב. ומוצל. פה הרעש בחינם. והוא הרבה יותר נעים, לא מבלבל. רוח סתוית מעיפה עלי שלכת, אני מרימה גבות לעברה ובחור אתיופי על אופניים שם לב ומאבד לרגע שליטה ונוסע ימינה מידי. הכלב שוב בכאילו, מבלבל. אוגוסט הוא כאילו סתיו, הטקסט הוא כאילו יומן, יערה כאילו בבית והיום הוא כאילו יום ראשון שעבר ואני כאילו כותבת את המשימה שהייתי אמורה לכתוב. כזה כאילו שזה לא יאומן. "אם נמשיך לדבר באותה שפה נייצר את אותה המציאות" איריגראי אמרה. אני חושבת על כל הנערות של שנות האלפיים איך בגלל עייפות השפה, כאילו, ייצרו לי מציאות מדומה. אני שמחה שבחרתי לכתוב על יומן על הכאילו שלי ולא על כאילוים נוסטלגיים על לפני שנולדתי.

יום רביעי, חמישי, שישי שבת 3,4,5,6.8

אנחנו הולכות לטיפת חלב, חיסונים ושקילות. הילדים לא נראים טוב. עולה להם החום. הכול ענייני. הכול מתבטל. הכאילו נדחק לשעות הפנאי. בבוקר 38.4 בערב 39.2. אני לא בטוחה שאני יודעת מה לעשות. אני מודדת מזרקים של טעם תות. עורי עושה את הפרצוף של הכרובית המעוכה. הגבות שלה יוצרות צורות כמו בבדיקת א.ק.ג. בבוקר 38.2 בערב 39.00. האחות במוקד החדיש של הכללית אומרת לי להטביל את הילדים, 20 דקות. אנחנו שמות סטופר של בישול ביצים מעל האמבטיה. קר להם. הלילה לא ישנו, ענו התעורר בצרחות כל שעה. אני שמה אותו לישון בינינו, הוא בועט ליערה בגב.

יום ראשון 7.8

הילדים ישנו בלילה, באמת, ישנו  וקמו לאכול, בשקט. אני מתרגשת משעות השינה הרבות. יערה יוצאת לעבוד במשרד, היא מרגישה אשמה ולוקחת על עצמה את הבקבוקים.  אני משאירה את הדלת של חדר העבודה פתוחה, שיהיה אוויר, כדי שיהיה מה לנשום.

תפריט

ארוחות שרופות למחצה, לא מוכנות דיין, נעות, חיות, הבשר עוד מתנשם בכבדות בצלחת, ארוחות קנויות, שאינן ארוחות  אולי מאכל בודד, לפעמים רק משקה סמיך, או בורקס יחיד, לחלוחי, שהשומשום נשר ממנו בטרם עת, כנראה ישב בפינת מגש המתכת, על נייר אפייה תעשייתי מצהיב ולא זכה לדי ביצה ממרקת. לפעמים פיצות מדוכן פלאפל שביקש למתג עצמו מחדש, כוס ברד פריפריאלי שהכחול בורח לתחתית, משארי קרח לבן, מיותם וגבשושי, פירות שפועלת סופר בחרה עבורי, בלי להתחשב באינטרסים שלי, פירות רקובים בקצוות, מתהדרים בכל צבעי הקשת הבוסרית, הצהובים מידי, הירוקים מידי, צבעים חמוצים, צורמניים, פירות מבריקים, נטולי גבשושיות בשלה, מיציות מתוקה, מתלקקת, מעל הכיור, פירות כאלו שניתן לאכול בישיבה, בסלון, על ספה לבנה, בסמוך לקן נמלים ולא לדאוג לרגע, ולא ליהנות לרגע. לאלו הצטרפו השבוע מחיות מימיות, קישואים מרוסקים, מעוכים, בהירים, מפורקים, שלא ניתן לייצר בכמות הנדרשת, טעימות חוזרות ונשנות לפני הגשה, תוספת תזונתית ל-לא ארוחות שלי, חיפוש גושים סוררים, אימוץ הפה המבוגר, חסר הרגישות, הפה בו העמסתי מאכלים רבים כל כך בדרגות מוצקות שונות, ניסיון לאלף מחדש לרגישות, לתשומת לב, לאיתור הגוש הרך, הבהיר, שנייה לפני שהוא מתפוגג בין נוקשות השיניים, ניסיון למיקוד המחשבה, אז מה עם אין מלח, אין מוסקט ואין פלפל, רק ירוק גולמי, אוורירי, רענן עד חסר טעם, כמו לגימת מים סמיכים, קרירים, קצת מרים, עוד סיבוב בין סכיני הבלנדר, עוד טעימה, שמתנגדת בעיקרון אידיאולוגי מתחצף להתחבר לתפריט היומי, מלא האשמה והפחמימות המטוגנות, שתמיד יהיו מתובלות יתר על המידה. בפה אני עוד מרגישה את הפסים הלבנים, הטרחניים כל כך על קליפת הקישוא. הגושים נמסו בין גלי המחית, מערבולות תת ימיות בתחתית הבלנדר, מים זורמים, הכל חי ובראשיתי על השיש המטונף, נדמה לרגע שהקישוא מצייץ כציפורי גן עדן, ורוחו חגה במעגלים סביב שולי המכשיר. 

חָלֵב

שלושה חודשים, מידי יום, בכל שלוש שעות, ינקתי עבורכם מחלבי, כי תנאי המציאות מנוע מכם לינוק.

כל יום בהיתי בשעון, במחוגים הרצים, רבע שעה, חצי שעה, חרחורי שאיבה, החלב זורם, בקצב לא אחיד, בקצב לא מרצה, לא מספיק, יש כל כך הרבה להספיק, שיגמר כבר, הבקבוקים מתמלאים אך בקושי, מילימטר על מילימטר ואתם אוכלים יותר ויותר, רעבים כל הזמן, הזרימה מפסיקה לרגעים, אני ממשיכה על ריק, רק שיהיה לכם מספיק, אם לא היום אז מחר.

בהתחלה שאבתי לבד ואתם רחוקים, מקבלים את החלב דרך האף, בזמן שנת פגים עמוקה, חולמים חלומות זרועי צפצופים. אח"כ שאבתי אתכם, בזרועות אמכם המיואשת, צווחים לסירוגין, מנסים להשתלט על קצב זרימת הבקבוק. תמיד חיכיתי שיגמר, כדי להיות אתכם, כדי להיות בשבילכם. והדמעות ירדו בקצב טיפות החלב, בוכה על ההנקה הבלתי מושגת, על השד שלא יחלץ על כל ספסל מוצל, על שנת הלילה המתוקה, צמודות זה לזו, זו לזו, מזינות ומוזנות, ללא הפרעות חיצוניות, ללא עזרים, יחידה אחת. בוכה על הכאב, על הצרחות, על חוסר השקט, על הייאוש ותחושת הכישלון שאופפים את משפחתי החדשה.

מאז שחזרתם הביתה אתם צווחים הרבה, לא רגועים, פולטים ומקיאים, אוכלים כל שעה וחצי, אנחנו לא מבינות, לא יודעות, לא מצליחות, ואתם צווחים. אנחנו מנסות והתסכול העצור מתעורר לרגעים, השבר מתחזק, אנחנו מפחדות מעצמינו ומכם. מה לא בסדר אתכם? אתנו? השאיבות נהיות קשות יותר, אין מספיק חלב, אני שואבת כל שעה וחצי, ואתם צורחים.

פטרייה מרושעת קנתה חזקה על לשונכם ואתם מוצצים במרץ את המשחה, יונקים את פטמת הבקבוק ובוכים, יונקים וצועקים, יונקים וצווחים עד שמתעוות גופכם. הפטרייה עברה ואתם נותרתם לצווח. אני ממשיכה ושואבת, חלב אם הוא התזונה הטובה ביותר לתינוקך, חלב אם מחזק את המערכת החיסונית, החלב שלך מותאם במיוחד לתינוקך. אנחנו לא יוצאות מהבית ליותר משעתיים כדי לא לפגוע בשאיבות, הקירות סוגרים עלינו, השילוב בין השקט של הבית לצווחות האיומות שלכם מוציא אותנו מדעתנו, רק מעטות באות לבקר, אפילו החתול מעדיף לבלות את זמנו בגינה הציבורית.

אנחנו מנסות סימילאק לאורך לילה אחד ואתם נרגעים, ישנים, מתעוררים לארוחות קצרצרות וחוזרים לישון, אנחנו קמות בבוקר ומתחבקות. אני ממשיכה לשאוב, אולי בכל זאת, אולי זה זמני, אני רוצה להעניק לכם את החלב שלא קיבלתם לאחר הלידה,  את זמן הרחם שנחסך מכם, את עצמי, את פנטזיית האם הגדול ה והשופעת כל טוב שביקשתי עבורכם. ביום ההוא הקאת בקשת, מעבר לכרית אל קצה המיטה. לאחר כל שלוק אתם צווחים, החלב מכאיב ואתם כל כך רוצים לשתות את הבקבוק עד תומו.

אתמול החלטנו להפסיק להאכיל אתכם בגופי, לאחר שלושה חודשים, אולי אתם רגישים ללקטוז, אולי התבלבל לכם סדר החלב בשד, אני מחליטה לא לפגוע בכם יותר, להציע את גופי ככר שינה, מקור חום, נדנוד וערסול. אני שואבת פחות, מורידה בהדרגה, מקפיאה את החלב בשקיות קטנות, מי יודעת למה, מי יודעת למי? אני מרגישה כאילו אני נפרדת ממערכת זוגית אוהבת ומכבידה,  מוותרת על היכולת המופלאה של גופי להזין , מפרקת את המשק האוטרקי שעמלתי כל כך קשה על שגשוגו, נכנעת לכלכלה הליברלית .

אתם עדיין בוכים, אמא שלכם מצטרפת אליכם, אתם בוכים יחד, בוכים לסירוגין, כל הבית בוכה, בוכה וקופץ, 

בוכה ומערסל, אמא שלכם מותשת, אני מותשת, אתם מותשים. אמא שלכם נשברת, אני לוקחת את שניכם למיטה, מנענעת ומקפיצה, אמא שלכם בוכה בחדר השני, אני דואגת, אני שוכבת, אתם שוכבים עלי ואני מנענעת אתכם, במהירות, בעדינות, בתסכול ובאהבה. אני לוחשת לאוזנכם, קרוב ככל הניתן קולות מרגיעים. כלום לא עוזר, בין נענוע לנענוע אתם מסרבים לאכול, נרגעים וחוזרים לצרוח. החלב מתחיל לזרום משדי התפוחים, אני פה אתכם, לא שואבת, לא רצה אחרי החלב, אני מנענעת, מנענעת ונוזלת. החלב נוזל על צדי גופי, זולג בתוך סימני המתיחה שנותרו כאילו היו תעלות מים מלאכותיות, המיטה מתמלאת חלב ואני מנענעת. הצווחות שלכם מגבירות את הזרימה ואני מנענעת ולוחשת, מחזיקה את שניכם בשתי ידי, ילדה וילד כואבים. החלב ממשיך לזרום משדי על המצעים ונדמה לי שעוד שניה יציף את כל החדר ויפרוץ כנהר גואש אל החדר השני בו בוכה אמכם ונשחה כולנו בתוך החלב חסר השימוש, החלב המיותר, המכאיב וגופי הרפסודי יאחז בכם בתי ובני וכך ננצל.

אתמול החלטנו להפסיק ולהזין אתכם בגופי והיום, לראשונה הייתי לכם לאם, אם נוכחת, אם מרגיעה, אם אוהבת.

מוגדלת

דרכך, אגדל עד שכל התפרים שאיחדו את בגדי יפרמו ואשאר עירומה, מעוטרת שיפולים עגלגלים, מקושטת בליטות שוקקות חיים. כל הרהיטים המקובעים ידחקו אל פינות החדרים בחריקה איטית, אני אמלא את כל החדר בי, בך. אמלא את חדר המדרגות על מודעות ועד הבית הצהובות, את תיבות הדואר, אדניות פלסטיק דמויות חימר סדוק. אני אנזול אל תוך חלל הרחוב, אמלא את האוויר, אשב בּוזמנית על כל מושבי האוטובוסים, כל המושבים ליד החלון, ליד הנהג, חורי האוורור, אמלא את כל חורי הכרטיסיות, הפיות המפהקים. אתפוס את כל התורים בכל המשרדים הממשלתיים, בכל קופות החולים, בכל הסופרים והסופּרפאָרמים. חיי ירחשו בכולם וחיי כולם ירחשו בי. אני אשב על השָלָטים המוחבאים בכל הספות בכל הבתים ושוב איש לא יזפזפ להנאתו בין ערוץ לערוץ. קפלי בטני ימלאו את כל דלפקי המועדונים, מקררי הבירות האורגניות ולא יהיה עוד מקום להתנחמות אלימה. שדי העצומים יתפחו, יתפשטו לכל עבר. הררי פטמות בלב ישראל, יטילו צל זהה על תל אביב רבתי ואור שמש יבליח בין נשימותי.

קול נשימותי ישמע באוזני הנדחקים סביב שולי גופי האינסופי, האדמה תנוע, תשנה צורתה בכל התמתחות בכל גירוד עצבני. אני אנשום את אוויר כל העולם, אחלֵה בכל הווירוסים, אתחסן בכל החיסונים. הגזים הרוחשים בבטני ישתחררו אל קיבת כולם, הרעב יקרקר בטבורי כל הנשים, דמעותי יהיו דמעותיהן, אני אבכה אותן, נהרות יחרצו סימני מתיחה סביב ירכיי, אני אבכה אותן והן תבכנה אותי. הן תגדלנה איתי, בתוכי, אני אשלוט בכל והן תשלוטנה בי. אני אתפשט ואתרחב, אהיה כל ארץ, אהיה פיצוץ אוכלוסין, אהיה מגפה. אני אדע כל שפה, כל ניב ובכולם אשתוק את עוצמתי. לא אדבר עוד, לא אמלמל לעצמי, לא אצרח את זכויותי, לא אתרץ תירוצי איחור מקוריים, לא אקריא שירה בינונית, לא שקולה, לא ערוכה, לא אספר לה על היום שהיה. שוב לא יהיה לי צורך שתקשיב לי, שוב לא אצטרך מילים כדי להפנות את תשומת לבם אל נפשי.

דרכי תגדלי וכל התאים שמחברים את גופי יפרמו בצאתך, אשאר עירומה, נושאת ביד מותשת אותך מעוטרת צמיגי עור רכים, שוקקת חיים. כל הרהיטים ידחקו לפינות החדרים, יצבעו מחדש, יפנו לגודלך הקט כל מקום אפשרי. כל החדר יתמלא בך.

ׁ(נכתב מספר חודשים לפני הכניסה להריון)