את השיעור הזה העברתי לתלמידות ותלמידי כיתה א', שאינם יודעים עוד קרוא וכתוב ולרובם עברית היא שפה שניה.
כשהתחלתי את ההיכרות עם הכיתה ועם התלמידים הרגשתי את הקושי והפחד שלהם אל מול כתיבה וחיבור אותיות, פחד מלטעות במרחב שאינו מוכר ואינו ידוע להן.
במפגש איתן רציתי לייצר חוויה של שימוש חופשי ומשחקי בשפה ובכתיבה. בניגוד ללימוד פונטי של השפה, רציתי לגעת באותיות ובכתיבה מתוך הקשר, ליצור יחד עם הילדות והילדים עולם ידע משותף אותו הם יצרו ובו הם שולטים.
במבחן התוצאה, השיעור לא התנהל כפי שדמיינתי ותכננתי. השיעור יצר בעיניי סיטואציה מורכבת עבור הילדים, סיטואציה שלא כולם ידעו להתמודד איתה. אפרט על כל אלו לאחר הצגת מהלך השיעור:
השיעור הועבר כחלק ממערך של היכרות עם נושא מלווה של "חיות"
שלב א' - ציור חיות מבולבלות ומדומיינות שמורכבות ממספר חלקים של חיות שונות. תחילה, יצרתי מספר דפי צביעה של החיות המבולבלות. לאחר ביקורת, שיניתי את דפי הצביעה לדפי עבודה חופשיים יותר שבהם התבקשו התלמידות להשלים בקו חופשי את החיות.
דפי הצביעה:
דפי השלמות:
שלב ב' - קריאה לחיות שנוצרו בשמות חדשים ומדומיינים מהאותיות המוכרות. מטלה זו, היא מטלת כתיבה שלא ניתן לטעות בה, כל צירוף אותיות מומצא, גם אם תופיע אות סופית בדיוק במרכזו, יהווה שם לגיטימי
שלב ג' - איסוף השמות על הלוח - יצירת מאגר ידע מהמצאותיהם של הילדים והפיכתו לידע לגיטימי וממשי שנכתב על הלוח בכיתה (שמהווה כידוע מקור סמכות)
שלב ד' - הקראת סיפור בכיתה תוך שילוב הילדים - סיפור בו משולבות כל החיות החדשות פרי יצירתם של התלמידים והתלמידות. בשלב זה ניתן להפעיל את הילדות, לבקש מהן לקום כאשר שמה של החייה שיצרו מושמע.
ומה קרה בפועל?
בפועל קרו שני דברים עיקריים שהם בעצם אחד, הילדות ובעיקר הילדים לא הצליחו לדמיין חייה שלא מוכרת להם, רובם בחרו להשלים חיה אחת מתוך חלק מוכר, לדוגמא, צירו לכנפיים את הפרפר במלואו, והשאירו מסביב לו את יתר החלקים לא מחוברים. אפשר להגיד שייתכן שההסבר לא היה מדויק ונוצרה אי הבנה בקרב הילדים, אבל אני בוחרת לקרוא את הסיטואציה דרך מושגים של פדגוגיה ביקורתית ולטעון שדמיון הוא פריווילגיה, הדמיון אינו נתון אצל ילדים, אלא נדרשים טיפוח, השקעה ותנאים מתאימים בכדי לפתחם אצל ילדה או ילד. בכיתה בה לימדתי את השיעור הזה, הילדים מגיעים ממצב סוציואקונומי לא פשוט, מעיר מעורבת ומבתים מורכבים. אומנם הורגלנו בנרטיבים קורעי לב על ילדות ענייות בצרפת שכל שנותר להן בחדרן החשוך בין קיפול כביסה לקרצוף הרצפה הוא דמיון מפותח. אך במציאות, בתנאי חיים קשים ומורכבים, גם לילדי כיתה א' אין דמיון. כמו בציור כך גם בכתיבה, הילדות והילדים לא יכלו להעלות על דעתם להמציא מילה לא קיימת, בקשה זו לא נראתה להם הגיונית והיה נדמה לי שהם מודאגים, חוששים להכשל (בלי ההבנה שלא ניתן בכלל להכשל) ולכן נמנעים מהמשימה. רוב הילדים קראו לחיה שציירו על שמם, אני משארת כי זו המילה בה הם מרגישים הכי בטוחים, או בשם של חייה קיימת, כמו "תנין". באופן מובהק הילדים מן המעמד הגבוהה יותר, לקחו את שמם הפרטי ועיוותו אותו למען המשימה, הוסיפו לו אות או שתיים. ילד נוסף, גם הוא ממעמד גבוהה באופן יחסי, קרא לחייה על שם תוכנית טלוויזיה.
קשיים אלו גרמו לילדות ולילדים חוסר נוחות ובושה, ולכן רובם סירבו לשתף את הכיתה בציור ולכתוב את שם החייה על הלוח.
הסקת מסקנות -
מהשיעור הזה אני לוקחת איתי תגובה אחת מן התגובות שקיבלתי לאחר השיעור: אומנם השיעור לא היווה הצלחה מסחררת, אך בעזרתו הילדים התוודעו לציפיות שלי מהם. אני מקווה שזו תהיה התחלה של ידידות נפלאה עם הדמיון הנזנח...
ובאופן כללי,
אני מאמינה שהשיעור הזה יכול להוות דוגמא מעניינת ללימוד כתיבה וקריאה בשיטה הגלובאלית, מתוך הקשר, כאשר הילדה, הידע שלה ועולמה נעמד במרכז אקט הלימוד והכתיבה ולא השפה וחוקיה.
כמובן שאתן מוזמנות לעשות שימוש חופשי בכל הנמצא בבלוג זה בכיתות, בבית, בפעילויות א פורמליות ובכל מקום שתראו לנכון (למעט שימוש מסחרי כמובן). ואל תשכחו לכתוב לי איך היה.
להורדת קובץ עם התמונות