אני חושבת שליצנית, מעבר לתפקיד הליצן בעולמם של הילדים, הליצן ובעיקר הליצנית הם שבירה של מוסכמות חברתיות, מגדריות ותרבותיות.
הכמיהה להיות ליצנית נובעת מתוך הדיכוטומיה: עצב - שמחה. אבל לדעתי, בתוך שלל ההידמויות של הילדה, נוצרת תמונה מורכבת ביותר של הבנת הדיכאון ומרכיביו, תוך קריאה פמיניסטית חברתית ולא פתולוגית פסיכולוגית.
אני מרגישה מהתגובות שעלו בעקבות פרסום התהליך של כתיבת הספר התנגדות והסתייגות מהילדה שבחרתי לכתוב ומהתפיסה שלה.אני חושבת שהתנגדות זו מתיישבת בין היתר על התפיסה של דיכאון כמחלה, פתולוגית, איומה ונוראית,
ולא תגובה לדיכוי חברתי, מגדרי, משפחתי ומעמדי.
אני חושבת שהילדה ניצבת אל מול בעיה חברתית ולא מחלה שתקפה את אמא שלה, אני חושבת שהיא עתידה להיות אותה אמא, זהו מעגל של דיכוי, השתקה, של הפרדה בין ילדות לאמהות, בין ילדות לעולם, של צמר גפן ויקטוריאני, של ילדות חרסינה סמוקות לחיים. אני לא רוצה להכניס את הדיכאון תחת קטגוריה רפואית, אני לא רוצה לכלוא את כל הנשים בDSM לנצח.
ולכן, אני מסכימה לילדה שיצרתי, "לטפל" בדיכאון (בכוונה לא בחרתי במילה "להלחם" למרות שהיא מתאימה יותר), כאילו היה זה מאבק חברתי.
בספרים רבים בעיקר ילדים וגם ילדות נאבקות ומשנות מציאות חברתית, משנות את פני השכונה, עוזרות לאנשים בצרה, מטפלות בחיות וכן הלאה. הילדה בספר הזה, יוצאת גם היא מן המסגרת, הופכת להיות כל מה שהחברה תמנע ממנה באופן אקטיבי להיות בבגרותה, היא כותבת את הסיפור שלה ושל אמא שלה, היא כותבת את עצמה כל פעם מחדש, היא הילדה הכי רדיקלית שיכלתי להמציא (אולי הגזמתי), למרות השער המסודר והשמלה הירוקה והלא אפנתית. לא צריך להיות בילבי בת גרב מדליקה או טומבוי בועטת כדי להיות ילדה פמיניסטית לתפארת!
ואולי כאן אני סותמת את הגולל על הפצת הספר לאגודת המתמודדים עם הפרעות נפשיות או אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה